בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני

(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט ניל הנדל): ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז [תפ"ח 46714-02-11]. מהו האיזון הראוי בין זכותו של נאשם להעתיק, לצרכי הגנתו, תצלומים של איבריו המוצנעים של נפגע עבירת מין קטין, לבין זכות הנפגע לשמירה על פרטיותו? המשיב הואשם בביצוע עבירות מין בבתו הקטינה וביקש להעתיק את צילומי איבריה המוצנעים, כפי שצולמו על-ידי המכון לרפואה משפטית והועלו על מדיה דיגיטאלית, לשם הכנת חוות דעת להגנתו. נפסק -

• זכותו של נאשם בהליך פלילי, לעיין בחומר החקירה נגדו, נועדה כדי לאפשר לו להיערך כראוי למשפט, כדי לחתור להגיע לחקר האמת, לשמור על קיומו של הליך הוגן וכן נובעת היא ממעמדו המיוחד של הנאשם בהליך הפלילי.
• הזכות לעיון ולהעתקת חומר החקירה, עשויה להביא בעקבותיה פגיעה בזכויות ובאינטרסים של מתלוננים ועדים. בעוד שהעיון בחומר החקירה טומן בחובו פגיעה בזכות לפרטיות ולכבוד של נפגע העבירה, יש להקפיד שהפגיעה אינה עולה על הנדרש לצורכי ההגנה של הנאשם.
• בנסיבות המקרה, כיצד בא לידי ביטוי האיזון בין בקשת המשיב להעביר את התצלומים על-גבי מדיה דיגיטאלית למומחה מטעמו, לבין זכות הקטינה לשמור על פרטיותה? אין להסתפק במגבלות שהטיל ביהמ"ש קמא. האיזון שקבע ביהמ"ש קמא נותן משקל יתר לצורכו החיוני של המומחה שהמדיה הדיגיטאלית תהיה בידיו לשם חוות הדעת. התרומה העיקרית בהעתקת התצלומים הדיגיטאליים תהיה לנוחיות המומחה וצוותו.
• במתח שבין זכות הפרטיות של נפגעת העבירה לבין זכות הנאשם לנהל את הגנתו, שיקול הנוחות אינו יכול להכריע. תנאי העיון שהוצעו על-ידי העוררת משקפים את השיקולים השונים: צפייה לא מוגבלת בתצלומים הדיגיטאליים במחשב שבמכון; אפשרות להשתמש בספריה המשפטית שבמקום ושימוש במחשב נוסף בעל חיבור רשת חיצוני למאגרי מידע מקצועיים.
• טעם שני השולל את האיזון שנקבע בביהמ"ש קמא עניינו בפגיעה המסתברת שתיגרם לפרטיות הקטינה עקב העתקת המדיה הדיגיטאלית והעברתה לידי מומחה המשיב. הטכנולוגיה מגלה כל יום מחדש אפשרויות לחדור למחשבים פרטיים, מכשירים סלולריים ואף למחשבים הנושאים מידע מסווג ברשות המדינה. אין בנדרש לבסס שאמצעי ההגנה על התצלומים במחשבו של מומחה המשיב אינם מספקים ואין בהנחה זו משום הטלת ספק באמינותו.
• המחשב במכון לרפואה משפטית הוא מחשב "טיפש", המאפשר לצפות בתמונות באיכות טובה, אך לא ניתן להעביר ממנו תמונות אפילו בטעות והוא נטול חיבור רשת חיצוני. התרת הוצאתם של התצלומים הדיגיטאליים מכותלי המכון יוצרת סיכון, אף אם אינו גבוה, שיידלפו ושיעשה בהם שימוש שלא במסגרת התיק.
• הטכנולוגיה החדשה להצגת ראיות ושמירתן מבורכת היא, אך יש להכפיף אותה לעקרונות היסוד של המשפט הפלילי. בוטלה החלטת ביהמ"ש המחוזי שהתירה למומחה מטעם המשיב לקבל העתק של המדיה הדיגיטאלית, אך נשמרת לו הזכות לעיין בה בגדרי המכון לרפואה משפטית.

ת"א 48511-07 ד"ר דב קליין נ' פרופורציה פי.אם.סי. בע"מ ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה ינון): התובע הוא מנתח בעל שם בתחום הכירורגיה הפלסטית. לטענתו, הנתבעת 1, רשת מרפאות לניתוחים פלסטיים בשם "פרופורציה", מסרה לגוגל (נתבעות 2-4) צירופים שונים של שמו, כמילות מפתח שהקלדתן מובילה לשטח פרסום של הנתבעת וכקישור לאתר האינטרנט שלה. הנתבעות גורסות כי שיטת הפרסום של גוגל (Google AdWords) היא שיטה לגיטימית ונפוצה, כאשר לצד תוצאות החיפוש מוצגות גם פרסומות. נפסק - 

• פרופורציה פרסמה את שם התובע בסמוך לשמה, בטור השמאלי במסך המחשב שמציגה גוגל, המהווה איזכור גורמים אחרים בתחום פעולתה המסחרי של המפרסמת, שהינם "גורמים ממומנים" על ידה. פרופורציה חדלה מאזכור שמו של התובע מיד עם הגשת התביעה.
• ההבדל בין תוצאת חיפוש רגילה וממומנת הוא על-ידי סימון תוצאות החיפוש מצד שמאל והימצאותה של כיתובית מפורשת כי מדובר ב"קישור ממומן". חברות גוגל הישראלית והאירלנדית במקרה דנן, מקבלות הכנסה על פי מספר ההקלקות שבוצעו (Pay Per Click).
• צודק התובע בדרישתו כי שמו הפרטי או צירופי שמו לא יופיעו בגדר פרסום מסחרי המהווה קישור ממומן, בלא ידיעתו והסכמתו. שמו של אדם אינו מילה או מושג גנרי ואף אינו סימן מסחר, על-כן אין להשתמש בו כמושא לקישורי פרסום ממומנים המופיעים, בדרך כלל, בסמוך לשם המפרסם המצוי בשטח עסקי או כלכלי דומה לשלו, בלא הסכמתו. לעניין זה, קובע ס' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות כי פגיעה בפרטיות היא "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם רווח". 
• הנתבעת הסתמכה על פסק-הדין בעניין "מתאים לי", שם טענה המבקשת כי המשיבה רכשה מילות מפתח באופן המהווה הפרת סימן מסחר רשום שלה. במקרה דנן, מדובר במסירת מילות מפתח המהוות שם פרטי ולא סימן מסחרי, לכן אין לומר כי ביחס לו מהווה האינטרנט אתר פרסומי ככל מדיה המאפשרת פרסום. יהא ראוי לקבוע כך בהעדר רשות מבעלי השם הפרטי כי שמו יפורסם למטרה הקשורה בתחרות פרסומית.
• במקרה דנן, גובר האינטרס של שמירה על זכות אדם להימנע מפרסום שמו על-ידי אחרים, לשם פרסומת, בניגוד לרצונו, דבר המצוי בניגוד "לדין וכללי התנהגות סבירים", על האינטרס השיווקי ועל עקרון התחרות החופשית, שאף אליהם יש לשאוף. שאחרת, אין כל גבול לפרסום אודות פלוני אלמוני כקישור ממומן, אף בשטח זהה למתעניין בפרסום הראשי ודבר זה אכן מהווה פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברי כי שמו של אדם קניינו הוא.
• בהתחשב בכך שהתובע לא נקב במספר ידוע של פונים פוטנציאליים שנמנעו מלבוא לטיפולו עקב הפרסום ובהתחשב בכך שפרק הזמן בו פורסם הקישור שכלל את שם התובע היה כשנה וארבעה חודשים (וכן לאור העדות שמספר ההקלקות שהניב החיפוש בשם התובע היה מועט ולא הוביל לסגירת עסקאות) - הרי שראוי לשקול פיצוי לפי אומדנא. ראוי לזכור כי הנתבעת הסירה את שם התובע כקישור ממומן מיד עם הגשת התביעה ויש לתמוה מדוע לא פנו אליה קודם במכתב דרישה. הנתבעות ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 50,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

ת"צ 21185-07-09 קובי סודרי ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ

(פסק-דין, מחוזי מרכז, השופטת אסתר שטמר): בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית. עניין התובענה בעובדה שפלאפון שומרת לפרק זמן מסוים מסרונים (SMS) ללא ידיעת מוסרי ההודעות או הנמענים. לטענת המבקשים, שמירת ההודעות מהווה, בין היתר, פגיעה בפרטיות שולחי ההודעות וכן האזנת סתר אסורה. פלאפון טענה כי שמרה את ההודעת לטובת המנויים, על-מנת להתגבר על תקלות טכניות שונות ומכל מקום אין חשש לדליפת המידע. נפסק - המטרה העיקרית של התובענה הושגה בעצם הפסקת הפעילות המתוארת. בנוסף, הסכימה המשיבה לתרום 4 מיליון מסרונים לעמותות הפועלות לטובת הקהילה. הסדר זה ראוי. פלאפון תשלם למבקש גמול בסך 60,000 ש"ח ושכ"ט לב"כ בסך 240,000 ש"ח.

רע"א 5263/11 פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

(החלטה, ביהמ"ש העליון, השופטת מרים נאור): ביהמ"ש דחה בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז, מיום 9.6.2011 [ת"א 4559-09-07], בה נדחתה בקשת המבקשים לפסילת ראיות. הראיות שפסילתן נתבקשה הן תכתובות דוא"ל, שיש בהן לכאורה הודאה במעילה. המבקשים טענו כי התכתובות הועתקו ללא הסכמה ממחשבו האישי של המנוח (שעזבונו הוא המבקש 1). ביהמ"ש המחוזי קבע כי במשך שלוש וחצי שנים נמנעו המבקשים מלטעון ביחס לקבילות הראיות, אף שביהמ"ש כבר נחשף אליהן. הראיות אף הוגשו בהליך אחר המתנהל בין הצדדים וב"כ המבקשים לא התנגד לשימוש בהן ואף חקר ביחס אליהן. אף נדחתה טענה כי תכתובת המייל הינה בגדר "שיחה" שהושגה בדרך של האזנת סתר.

ת"א 702-05-10 שרון ולנר נ' קרן-גרד הישרדות מדעית בע"מ

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת אביגיל כהן): התובע עבד כמהנדס תוכנה בנתבעת, חברת ביוטכנולוגיה שעסקה בפיתוח מוצר לאבחון ליקויים בתפקוד הלב. התובע, שהצטלם עם המכשיר על גופו, מלין על השימוש בתמונה באתרי האינטרנט של הנתבעת וחברה-בת שלה וכן בברושורים שחילקה הנתבעת. התמונה היא של פלג גופו העליון של התובע, מבלי שניתן לראות את פניו. נפסק - שלושה סטים של צילומים הם "פרוצדורה" מסובכת מדי לצורך צילום תמונה שתשמש רק את מפתחי המכשיר בחברה לצורך המחשה ויזואלית. ביהמ"ש צדד בעמדת הנתבעת, לפיה היה ברור כי ייעשה שימוש בתמונה לצרכי שיווק המכשיר והתובע ידע על כך מראש. בחברה היה נהוג לעשות שימוש בעובדים כ"דוגמנים". התובע הסכים לצילום. הוא אישר ויכל להעלות על דעתו כי התמונה תופץ גם מעבר לעובדי החברה. התובע ידע את מטרת הצילום ונתן את הסכמתו לשימוש שנעשה בה. תנאי מקדמי לקיומה של עילה לפי חוק הגנת הפרטיות הוא זיהוי של הטוען לפגיעה ואילו במקרה דנן התובע לא ניתן לזיהוי בתמונה. העובדה כי עובדי החברה זיהו את התובע בתמונה, למרות שלא ניתן לראות את פניו, לא מעוררת בעיה, כיוון שהתובע הסכים שיעשה שימוש בצילום לצורך הסבר והדגמה בקרב עובדי החברה. התובע לא ניתן לזיהוי על-ידי הציבור שאינו מכיר אותו באופן אינטימי וממילא בהעדר זיהוי, אין פגיעה בפרטיות. התביעה נדחתה.

ת"א 1153-01-09 עמוס (ז"ל) נ' שירותי בריאות כללית בע"מ

(פסק-דין, שלום הרצליה, השופטת אירית מני-גור): מהות התביעה בפגיעה בפרטיות התובע המנוח, שעה שפרטיו האישיים ופרטי מחלתו פורסמו בתקשורת ובאתרי אינטרנט, בנוגע לניסוי רפואי בו השתתף. התובע נחשף באופן לא מתוכנן במהלך מסיבת עיתונאים בה דווח על הניסוי. נפסק - קשה להניח כי המנוח הסכים מדעת לוותר על פרטיותו. עצם הזמנת התובע למסיבת העיתונאים היא מעשה מיותר בנסיבות הענין ועלול לסכן את פרטיות החולה, כפי שקרה בפועל. לו רצתה הנתבעת לקבל את הסכמת התובע מראש, היה עליה לעשות כן בכתב ולאחר הסבר מפורט במה הדברים כרוכים. הנחת היסוד היא כי התובע לא הסכים לפרסם את פרטיו בקשר לניסוי בו השתתף. אין לקבל את טענת הנתבעת, כי התיישנה העילה המבוססת על הכתבה שהתפרסמה בשנת 2005 באתר האינטרנט של ביה"ח "רבין". מדובר בכתבה עיתונאית באינטרנט. בשונה מכתבת עיתון המתפרסמת באותו יום ו"מתיישנת" כבר למחרת, הרי כתבה אלקטרונית מתפרסמת מדי יום ביומו, בכל עת שבה מוקש שמו של המנוח על מקלדת המחשב, עד להסרתה. אין להחיל את מניין ימי ההתיישנות מיום הפרסום הראשון באינטרנט, אלא בכל יום עוולה זו מתחדשת ומניין תקופת ההתיישנות הוא מיום הסרת הכתבה מהאתר. באשר לכתבות באתרים בהם אין לנתבעת שליטה, היה על התובע לפנות לאתרים אלה ולבקש את הסרת פרטיו. הנתבעת תשלם למנוח סך של 54,000 ש"ח.

ב"ל 21612-07-10 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי

(החלטה, עבודה נצרת, השופט חיים ארמון): התובע עתר להורות על צו איסור פרסום ההליך באתרים משפטיים באינטרנט. לטענתו, חשיפת פרטי התביעה, בו ביקש להכיר בו כנפגע עבודה בשל תנאי העסקתו כעו"ד, עשויה לגרום לו לאי-נעימות בין חבריו למקצוע, להם יש גישה למאגרים המשפטיים. נפסק - ביה"ד יכול לדון בעניינים מסוימים "בדלתיים סגורות", אם ראה צורך בכך לשם השגת מטרות מסויימות, המפורטות בחוק בתי המשפט. המטרות שהתובע מתייחס אליהן בבקשתו אינן מסוג המטרות המפורטות בחוק. גם שהדיון אינו "בדלתיים סגורות", יש סמכות לביה"ד להורות על איסור פרטים שונים, אם יש צורך בכך לשם מניעת "פגיעה חמורה" בפרטיותו של התובע. איסור פרסום הוא חריג לכלל בדבר פומביות הדיון. כלל הפומביות הוא עקרון שלא יסטו ממנו בקלות. בכל פרשנות סבירה של המונח "פגיעה חמורה" בפרטיות, לא ניתן להגיע לכך שפרסום מידע בדבר שעות עבודתו של התובע או המזון שהוא אוכל, הוא בגדר פגיעה חמורה כאמור. הבקשה נדחתה.

ע"א 2319/08 ע"א 2321/08 פלוני ואח' נ' פלונית

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים שנלר, ורדי ויפרח): שני ערעורים על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א, אשר פסק פיצויים למשיבה, שנפגעה בתאונת דרכים בעת שנסעה באוטובוס. בפרט, מערערת המשיבה על החלטת ביהמ"ש קמא [א 125775/00] שדחה את בקשתה להסיר את פסק-הדין בעניינה מאתרי אינטרנט ומידע, לאחר שגילתה כי הוא נגיש לכל דורש. נפסק - 

• מחד גיסא ניצבת הזכות לפרטיות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק הגנת הפרטיות ובסעיפים רבים הפזורים במרחב החקיקתי. אם לא תשמר הזכות לפרטיות, אף זכות הגישה לערכאות תמצא חסרה, באופן שהציבור ירתע מלגשת לערכאות אם יידע מראש כי פרטיותו תיפגע. מאידך גיסא, עומד, לכאורה, עיקרון פומביות הדיון, שנקבע בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט. מעיקרון זה נגזרת הזכות לפרסם את את שנאמר בביהמ"ש. בתחרות בין הזכויות, כעיקרון הבכורה נתונה לזכות פומביות הדיון, הואיל ועסקינן בהוראה מיוחדת הגוברת על הוראה כללית.
• המחוקק לא התעלם מההתנגשות בין זכויות אלו וקבע רשימת חריגים בהם רשאי ביהמ"ש לדון בדלתיים סגורות. ביהמ"ש קמא הסכים כי בענייננו אכן נפגעת פרטיות המשיבה, אך פגיעה זו אינה מהווה "פגיעה חמורה" (כלשון ס' 70(ד) לחוק בתי המשפט). יש לבחון האם בנסיבות העניין, הפגיעה בפרטיות עולה כדי פגיעה חמורה.
• יש מקום להבחנה בין איסור פרסום כולל של ההליך המשפטי או חלקים ממנו, כך גם פרסום פסק-הדין, לבין אפשרות לפרסום פסק-הדין אך ללא שמות או פרטים מזהים.
• השאלה הנשאלת עד היכן נפרשת הזכות לפרטיות. למעשה הגדרה חדה וברורה אין בנמצא. הסיבה המהותית לעמימותה של זכות זו נובעת מתלותה בסביבה החברתית ובטכנולוגיה. מעיון בלשון ס' 70(ד) לחוק, נראה כי המחוקק שם דגש מיוחד על כך שהפגיעה בפרטיות תהיה חמורה. אין לכאורה הכרח לפרש את דרישת החומרה באופן נוקשה, אלא יש לבחון דרישה זו על רקע שיקולים נוספים, דוגמת השלב בו מבוקש איסור הפרסום, מיקום הפגיעה בפרטיות ביחס לליבת הזכות לפרטיות, מעמד הנפגע, העניין הציבורי ועוד.
• אין להתעלם ממגמת המחוקק להרחיב את תחום העניינים והאנשים שלגביהם תגבר הזכות לפרטיות על פני הזכות של פומביות הדיון. מגמה זו שורשיה במגמה כללית המרחיבה את זכות הפרט לאוטונומיה אישית, בין היתר על רקע הקדמה הטכנולוגית. מלבד מגמת המחוקק, ניתן למצוא מגמה דומה בפסיקתו של בית המשפט.
• יש לבחון את השפעת הטכנולוגיה על פרסומם של פסקי דין. כיום ניתן למצוא בקלות רבה פסיקות רבות של כלל הערכאות השונות, בכל מחשב עם חיבור לרשת האינטרנט. הפרסום כיום נעשה בצורה שונה ומגוונת, החל מספרות כתובה, דרך פרסום אלקטרוני במאגרים מסחריים מקצועיים על-גבי חומרה וברשת האינטרנט, אתרים חינמיים, אתרים פרטיים של עורכי דין, אתרים המספקים מידע משפטי ועוד. האמצעים לאחזור מידע התפתחו בצורה משמעותית וניתן לאחזר מידע באופן כללי על נושא מסויים או אדם מסויים.
• ניתן למנות מספר מקרים בהם ישנה חשיבות לפרסום פרטים מזהים, חרף פגיעה נטענת בפרטיות. קיימים אינטרסים בעלי חשיבות רבה לפרסום פרטים מזהים אודות בעל דין.
• במקרה דנן נחשפו פרטים רפואיים ואישיים, הן ביחס למשיבה והן ביחס לבני משפחה אחרים שלה. אמנם, כל הפונה בתביעת נזיקין חשוף לפגיעה בפרטיותו, אולם לא די בכך על-מנת לשלול בחינה פרטנית של המקרה הנדון. פסק-הדין מכיל טענות וקביעות עובדתיות בדברים שחלקם מצויים קרוב לליבה של הזכות לפרטיות. מצבור של פרטים, שכל אחד לבדו אין בו משום פגיעה חמורה בפרטיות, הרי שביחד עם אחרים הם יעלו כדי פגיעה חמורה בפרטיות, כהגדרה בסעיף 70(ד) לחוק.
•  ניתן צו איסור פרסום של שם המשיבה, כך פרטים מזהים אחרים אודותיה או אודות מי מבני משפחתה, בהחלטות השונות שניתנו בעניין זה. הפרסום שיוותר באתרי האינטרנט השונים יהיה ללא שמות אלו וללא פרטים מזהים אחרים. 

תא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס

(החלטה, שלום פתח-תקווה, השופטת ריבה שרון): המבקש הוא צלם אירועים וחתונות. המשיב ורעייתו התקשרו עם המבקש לצילום חתונתם, אך לא היו מרוצים משירותיו. בסמוך לסיומו של תיק שניהלו הצדדים בביהמ"ש לתביעות קטנות, פורסם במספר אתרי אינטרנט מכתב אנונימי המזהיר מפני שימוש בשירותי המבקש. המבקש סבר כי מקור הפרסום במשיב ומכאן מקור התביעה שעילתה לשון הרע. הבקשה היא לחשיפת פרטי גולש אינטרנט ובפרט להורות למשיב לחשוף את כתובת הדוא"ל שלו ולהורות למשיבות הנוספות, המפעילות אתרי אינטרנט, להצליב בין כתובת זו לבין כתובת הדוא"ל ממנה נשלח הפרסום. נפסק -

• זכותו של אדם לפרטיות מעגנת בחובה את הזכות לאנונימיות. היקפו של חופש הביטוי בעידן האינטרנט אינו דומה לזה שהיה טרם תקופתו, באשר הנגישות לכל פרט כמעט בלתי מוגבלת וחוצה יבשות וחלל. במבחן המציאות, האפשרות לאנונימיות ברשת אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם, לרבות כזה העלול לכלול ביזוי, השמצה ופגיעה בשם טוב.
• האפשרויות העומדות בפני משתמשים ברשת מאפשרות לחורשי רעה להסתתר מאחרוי מסך וירטואלי בלתי חדיר ולשגר מסרים באופן אנונימי, ללא יכולת עיקוב ממשית. כך עלולים להיגרם נזקים בלתי הפיכים לפרטים ולגופים, לרבות פגיעה בזכות היסוד לשמירה על שמם הטוב, שהינה אחת מאושיות כל משטר דמוקרטי.
• הלכת רמי מור [בה נפסק כי אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים, וזאת בהעדר הסדר חוקי המאפשר זאת בישראל] היא הלכה מחייבת, אך היא חלה על מקרים שנסיבותיהם דומים לנסיבות העניין שנדון באותו מקרה. העקרון שקבע המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אינו חל על נסיבות מקרה זה ויש לאבחנו מתחולת הכלל. בנסיבות המקרה, יש לנקוט בגישה שהתוותה בפסק-דינו של השופט רובינשטיין, שהיה בדעת מיעוט.
• הצדדים הרלבנטיים להכרעה הם המבקש, הטוען לפגיעה בשמו הטוב; המשיב, הנחשד להיות המעוול האנונימי; והמשיבות, המחזיקות לכאורה בנגישות למידע שיוכל לנסות ולזהות את המעוול האנונימי.
• בהלכת רמי מור, דובר בהודעות אנונימיות שפורסמו בפורום באינטרנט, אשר מבקש החשיפה טען כי הוציאו את דיבתו רעה. המבקש בעניין מור לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת, במקרה זה יש למבקש "חשוד עיקרי". המבקש אינו עותר לקבל את פרטי הגולש, אלא מסתפק בהשוואת כתובות הדוא"ל של המשיב ואשתו, לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום למחזיקות המידע. ככל שיימצא שאין זהות, ממילא אין בקשה לחשיפת פרטי הגולש האחר. זהו ההבדל העיקרי.
• בנוסף, בעניין רמי מור המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר שחשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי ביהמ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה. במקרה זה, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר את בירורו.
• באיזון בין זכות המבקש לחשיפת פרטי הגולש האנונימי לבין זכות המשיב והאינטרס הציבורי לשמירה על פרטיותו ובחובה - אף ההגנה על האנונימיות של הגולשים ברשת, גוברת במקרה זה זכות המבקש להגן על שמו הטוב ועל פרנסתו. הואיל והבקשה אינה לחשיפת פרטי גולש אנונימי, שאין בידו להתנגד לבקשה, הרי שיש לאבחן בנסיבות המקרה את הלכת רמי מור. השאלה שעל הפרק היא בדבר קיומה של זהות, אם בכלל, בין מפרסם הפרסומים נשוא הבקשה ובין המשיב ואת זאת יש לאפשר.
• המשיבים ימסרו את פרטי כתובות הדוא"ל שלהם. על המשיבות 2-4 (בעלות האתרים) לערוך הצלבה בדרך של חשיפה בינארית ("כן" או "לא") בין כתובת המייל של המשיבים לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום. המשיבות 2-4 תאתרנה את כתובות ה-IP מהן נשלחו הפרסומים אצל כל אחת מהן ואלו תופקדנה בידי ביהמ"ש ברשימה חסויה.

א 162477/09 אליזבת פארן נ' חן מסיקה ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופט דן מור): התובעת עוסקת בדוגמנות והתקשרה לשם כך עם הנתבע 1, המנהל סוכנות דוגמנות. המחלוקת נשוא התובענה היא עבודת דוגמנות שביצעה התובעת בהזמנת הנתבעת 2 (טריפליי תוכן דיגיטלי), שביקשה להפיק סרטון סלולרי, כמשחק "ריאליטי", בו תצולמנה דוגמניות בבגדי ים חושפניים. לטענת התובעת, הסרטונים פורסמו באתר flix.co.il, יחד עם כתוביות וכותרות בעלות משמעות מינית בוטה ופוגענית, שלא בהסכמתה. נפסק -

• הכנת הסרטונים עצמם והצגתם ברשת או בסלולר, אינה מגיעה כדי עוולה אזרחית כלשהי. לא כך המצב ביחס להוספת הכותרות והכיתוביות (הטקסט המופיע באתר הפרסום), בצמוד לסרטונים. אלו יחדיו, עולים כדי העוולות נשוא התובענה.
• בסרטון עצמו אין הרבה יותר מאשר נערה בבגד ים חושפני, משתכשכת בבריכה, מציגה את גופה ומתמסרת למצלמה. התובעת בחרה בדוגמנות בגדי ים והסרטונים אינם חורגים מהסכמתה. הדברים שונים בתכלית בכל הקשור ל"מעטפת" שהכינו הנתבעים 2-3 לסרטונים, יחד עם אנשי אתר Flix. הרמזים הבוטים, הסקסיסטיים, ההופכים את הדוגמנית לחפץ המוצע לצופים לצורך "דייטים לוהטים", הכינויים והשפה, אינם אלא לשון הרע, פגיעה בפרטיות והטרדה מינית. אין לקבל כל טענה על הסכמה מפורשת או מכללא לתוכן הפרסום.
• לנתבע 1 חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. הפרתה מהווה רשלנות. כסוכן התובעת, הוא חייב לפעול כנציג מיומן וסביר וחשיפתה לנזק הינה הפרת חובת הזהירות החלה עליו כלפיה. אולם, חובת הזהירות שלו אינה מתפשטת אף למעטפת הסרטונים, שהוכנה בשלב מאוחר יותר והועלתה לאתר Flix. לא הוכח כי הייתה לנתבע 1 יד ורגל ביחס למעטפת הפרסום. לא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 התרשל כלפי התובעת וכתוצאה מרשלנותו זו נגרם לה הנזק. הנזק נבע מהפרסום בשלמותו ולא מעצם צילום הסרטונים.
• הנתבעים 2-3 הם האחראים למשחק פרי יצירתם, לרבות שיווק המשחק ודרך הצגת הדוגמנית באתרי הפרסום. הם שביצעו בפועל את הפרסום הפוגע והאסור, כאמור בחוק איסור לשון הרע או בחוק הגנת הפרטיות והם האחראים ליחס המבזה והמשפיל לדוגמניות, כהוראת החוק למניעת הטרדה מינית.
• אין לקבל את טענת הנתבעים 2-3 כי אין להם חבות בכל הקשור לתוכן האתר Flix, שכן זה נקבע בלעדית על-ידי עורכי האתר. לנתבעים אחריות לפרסום על כל אשר בו. הנתבעים לא הוכיחו כי נבצר היה מהם לדרוש מאנשי תפוז להימנע מלכתוב חלק זה או אחר מהכותרות והכיתוביות. בעניין העדר חבות ביחס לטוקבקים, מסכים ביהמ"ש עם הנתבעים שהאפשרות והכוח למנוע פרסום טוקבקים פוגעניים, או להסירם, הינה של האתר בלבד והיא חורגת משליטת הנתבעים. אולם די היה בפרסום עצמו, ללא הטוקבקים, כדי להביא לנזק הנטען.
• יש לקבוע את נזקי התובעת בגובה של 50,000 ש"ח (שישולמו על-ידי הנתבעים 2-3). בין היתר, יש להתחשב בהסרת הפרסום באתר Flix תוך ימים ספורים לאחר הדרישה. בנוסף, ישאו הנתבעים בהוצאות התובעת בסך 7,500 ש"ח. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית.