ת"צ 4818-07-10 ארי מנדנך נ' גלובל נטוורקס אי.סי.אי. בע"מ

(פסק-דין, מחוזי מרכז, השופט פרופ' עופר גרוסקופף, 9.2.2012): בקשה להכרה בתובענה כייצוגית. עניין התובענה במשלוח דואר-זבל בניגוד להוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, על-ידי אתר ההיכרויות XLOVE שמפעילה המשיבה. טענות המבקש מתייחסות לשני סוגי מסרים: פרסומות של חברות מסחריות והודעות מטעם האתר כי בתיבת הדואר של המבקש ממתינות הודעות מחברי האתר (טיזרים). המבקש טוען כי המשיבה המשיכה לשלוח אליו פרסומות וטיזרים אף לאחר שהודיע לה כי ברצונו להפסיק לקבלם. נפסק - דינה של טענת המבקש להידחות, מהטעם שהמבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומה של עילת תביעה אישית, שכן אין די בראיות שהביא כדי לבסס את טענתו כי ניתנה על-ידו הודעת סירוב. שתי ההודעות הראשונות ששלח המבקש מופנות לחברות האשראי ומהן ניתן להסיק כי המבקש אינו רוצה לשלם עבור שירותי אתר המשיבה. לא ניתן ללמוד מהן שהמבקש אינו מעוניין לקבל הודעות מהאתר (האתר מספק גם שירותים שאינם בתשלום). ההודעה השלישית יכולה להוות הודעת סירוב מבחינת תוכנה, אך המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי זו התקבלה אצל המשיבה. המשיבה טענה כי המייל לא נשלח לכתובת הנכונה וכי היא מעולם לא קיבלה אותו. קבלת מייל זה לא הוכחה. הודעת סירוב היא אמנם פעולה חד צדדית, שאינה טעונה הסכמה של הצד השני, אך היא טעונה קליטה על-ידי הצד שכנגד על-מנת שתשתכלל. הסנקציות שקבע המחוקק בגין משלוח "דואר זבל" הן סנקציות חמורות. במצב זה, מן הראוי לדרוש מהתובע המבקש לממש סנקציות אלה כי יוכיח, ברמה גבוהה יחסית, כי הודעת הסירוב שנתן התקבלה בידי הצד שכנגד. הבקשה נדחתה.

ת"פ 10672-12-08 מדינת ישראל נ' אלימלך

(גזר-דין, שלום חיפה, השופט זאיד פלאח, 14.2.2012): הנאשם, שהיה שוטר במועדים הרלבנטיים לאישום, הורשע בביצוע מספר עבירות של החזקת פרסומי תועבה ובהם דמויות קטינים. הנאשם שמר והחזיק במחשבו 25 סרטים המציגים דמויות קטינים בעירום ואף מקיימים יחסי מין, אותם אסף ממקורות שונים באינטרנט. נפסק - אין להקל ראש בעבירות מעין אלה, שהרי החזקת חומר פדופילי משמעותו עידוד תעשיה בזויה מעין זו, המנצלת את תום ליבם של קטינים, לצורך צילומים פדופיליים, במטרת רווח למארגנים, תוך רמיסת זכויות הילדים. העונש הראוי לנאשמים המורשעים בהחזקת חומר פדופילי הוא 6 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות. לא התקיימו בעניינו של הנאשם הדרישות המאפשרות את ביטול הרשעתו. לעניין העונש, יש לקחת בחשבון את מספר הסרטים המועט שהחזיק הנאשם, לעומת מקרים אחרים בהם הוחזקו מאות עד עשרות-אלפי סרטים. לאחר שקילת מכלול הנתונים, נגזרו על הנאשם 6 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח.

פ"ל 5066-10-10 מדינת ישראל נ' ויצמן ואח'

(הכרעת דין, תעבורה עכו, השופט יעקב בכר, 9.2.2012): לפי האישום, במהלך שנת 2010 נהג הנאשם 1 ברכב, בכביש החוף, כאשר הוא מאיץ לפרקים ונוהג במהירות מופרזת של 260 קמ"ש (רישיונו נשלל בהחלטה מוקדמת - בפ"ת 5093-10-10). הנאשמים 2-3, שישבו לצד ומאחורי הנאשם 1, עודדו את האחרון לנהוג במהירות מסוכנת ותרמו ליצירת האווירה והתנאים לביצוע המעשים הנ"ל. הנאשמים הנציחו את המעשים בסרטון וידאו (לרבות צילום מד המהירות) ופרסמו אותו באתר YouTube. הנאשמים טענו כי מדובר היה במעשה קונדס וכי תיעדו תקלה בלוח המחוונים. נפסק - יש להרשיע את הנאשמים. שלא כבשגרה, בתיק זה לא נמדדה מהירות נסיעת הרכב בידי שוטר, אלא האירוע הונצח בידי הנאשמים, והסרטון שצילמו הועלה לרשת האינטרנט וכך הגיע לידי המאשימה. לא אחת עשה ביהמ"ש שימוש בראיות מצולמות ואף הרשיע באמצעותן, תוך שהכיר משפטית בצילומים שתיעדו התנהגות נאשמים. ברי כי בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים, צילום ופרסום סרטונים באתרי אינטרנט והמדיה התקשורתית והאלקטרונית הפך שכיח ומצוי בהישג ידם של בני נוער ואח'. חלקם עושים שימוש בסרטונים לצורך מעשי קונדס אולם לעיתים יש ומדובר בתיעוד של ביצוע עבירות פליליות, כשם שנראה בסרטון שצולם על-ידי הנאשמים, המביא לידי ביטוי נהיגה פרועה, קלות דעת, דבר הנחזה כ"מסיבה ברכב". אין מניעה לבסס את האישומים המיוחסים לנאשמים על בסיס הסרטון המצולם, בכפוף למידת המהימנות שניתן לתת לסרטון, מהימנות שתיגזר מהעדויות והראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי עבירת המהירות שהוכחה היא 213.9 קמ"ש, שהיא המהירות המינימאלית שניתן לייחס לנאשם 1 לפי קביעת המומחים ביחס לדגם הרכב, מידת הצמיגים וקוטר הגלגל. הנאשם 1 הורשע בעבירות נהיגה בקלות ראש ובמהירות שיש בה סכנה לציבור, נהיגה במהירות בלתי סבירה, נהיגה במהירות מופרזת וסיכון חיי אדם. הנאשמים 2-3 הורשעו בעבירות שידול וסיוע לעבירות הללו.

ת"א 44869-03-10 שחר אשר נ' אול פרייס בע"מ ואח'

(פסק-דין, שלום ת"א, השופטת חנה ינון, 31.1.2012): התובע הוא בעל האתר www.jobclick.co.il, העוסק בהשמת עובדים. הנתבעת 1 היא חברה מתחרה, המספקת שירותים דומים לאתר התובע, באתר www.jobnews.co.il. הנתבע 2 הוא בעל השליטה בנתבעת 1. התובע טען כי הנתבע 2 נרשם לאתר התובע, כשהוא מתחזה למחפש עבודה, ופנה למעסיקים שונים באמצעות מערכת האתר, כדי להציע להם לפרסם את משרותיהם באתר המתחרה. הנתבע 2 טען כי לא שלח את ההודעות ולא ביצע כל עוולה המיוחסת לו. נפסק -

• הנתבע 2 אכן פרסם את הפרסומים המיוחסים לו. הוא אישר זאת בשיחת טלפון שבוצעה עימו ובהודעת דואר-אלקטרוני ששלח.
• התובע טען כי פעולות הנתבעים מהוות "התערבות בלתי הוגנת". עניינה של עוולה זאת באיסור על מעשים המונעים או מכבידים באופן בלתי הוגן גישה לעסק או לשירות של עוסק אחר. לא הוכחו היסודות של עוולה זאת. לא הוכח כי הנתבעים חסמו באופן פיסי או טכני גישה כלשהי לאתר התובע, בו הוצגה רשימת לקוחותיו.
• התובע טען כי פעולת הנתבעים מהווה "גזל סוד מסחרי", בטענה לשימוש ברשימת לקוחותיו, עליה שקד ועמל שנים רבות, המהווה סוד מסחרי. רשימת הלקוחות של התובע אינה מהווה "סוד מסחרי", שכן לא הוכח כי מידע זה אינו ניתן לגילוי בנקל על-ידי מתחריו של התובע. בית המשפט התרשם כי מידע זה הינו נחלת הכלל, לאור העובדה כי מדובר בחברות המפרסמות הצעות עבודה באתרים שונים ופונות לאותו קהל יעד - מחפשי עבודה.
• התובע טען כי הנתבעים ביצעו עוולה של "עשיית עושר ולא במשפט", בכך שפנו ללקוחותיו, דרך אתר האינטרנט שלו, ועל כך עליהם לפצותו על הרווחים שהפיקו ממעשיהם. יש מקום לפסוק לתובע פיצוי עבור רכיב תביעה זה, שכן הוכח כי הנתבע 2 עשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובע על-מנת לפרסם את הנתבעת 1, ובכך זו התעשרה שלא כדין על חשבון התובע. הנתבעים הפיקו הנאה מן העובדה שאתר התובע היה אתר מוכר, בעל מספר לקוחות רב ומוניטין בתחום מחפשי העבודה, דבר ששירת את הנתבעים במהלך עסקיהם.
• התובע טען כי הנתבע 2, ששימש כבעל מניות בנתבעת 1, היה נושא משרה בה והיתה לו סמכות והרשאה לבצע פעולות ולקבל החלטות בשם החברה. הנתבעת 1 טענה כי אין יריבות בינה לבין התובע. עובדות המקרה מלמדות כי יש לקבל את התביעה נגד הנתבע 1.
• הנתבע 2 טען כי אין להטיל עליו אחריות אישית, מאחר שפעל בשם החברה וכל פעילותו נעשתה במסגרת תפקידו אצל הנתבעת. אין לקבל טענה זו, שכן כבעל מניות בחברה היה עליו לפעול לטובתה, בדרך מקובלת ובתום לב ולהימנע מלפעול כפי שפעל.
• התובע לא צרף חוות דעת או הציג כל אסמכתא המעידה כי אכן עזבוהו 62 מלקוחותיו, או בדבר דמי המנוי ששילמו. בית המשפט פסק לתובע פיצוי בסך 75,000 ש"ח, כמחצית מהסכום שדרש.

ת"ק 55492-08-10 חזני נ' גו 443 בע"מ ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט יובל גזית, 30.1.2012): תביעה לפי הוראות ס' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. 21 הודעות דוא"ל בעלות תוכן פרסומי, ששלחה הנתבעת 1, הגיעו לכתובות דוא"ל שונות של התובע. נפסק - מטרת החוק היתה למנוע הצפת האזרח הפשוט בדברי פרסומת, או כפי כינויים "ספאם" או "דואר זבל". במקרה זה אין עסקינן באזרח הפשוט שראה המחוקק לנגד עיניו. התובע הינו עורך דין וכלכלן, מנהל אתרי אינטרנט ובקיא ברזי המרשתת. התובע אינו נפגע שהחוק בא להגנתו, אלא יזם הרואה בחוק אפשרות להתעשר על חשבון שולח ההודעות. אין זו התביעה הראשונה של התובע כאדם פרטי וכעו"ד המייצג לקוח. המערכת / התוכנה שהתקין התובע "צדה", שואבת ומלקטת דואר שלא נשלח ישירות לכתובת התובע, אלא שנפלה בו שגיאה, וקולטת אותו לתוך כתובת התובע. ה"מערכת" טווה מן רשת קורי עכביש הלוכדת את הדואר שנשלח לתובע ובשל טעות לא היה מגיע אלמלא המערכת, אבל גם ואולי במיוחד לוכדת דואר שלא נשלח לתוכו כלל ועיקר. לא כל ה"מיילים" של התובע פעילים. התובע לא מבצע פעולות הסרה פשוטה של כתובתו אצל השולח, על אף קלות הפעולה והזמן המועט, אם בכלל, הדרוש להסרה ומנגד טורח זמן רב על הכנת תביעות. אין בקבלת דברי הדואר משום טרדה וטרחה לתובע או פגיעה בנוחותו, וזאת נוכח התנהגותו. התובע רואה בכל מייל שכזה כמוצא שלל רב, שומר אותו וממתין לנוספים על-מנת להכין את התביעה המתאימה. החוק נועד למנוע הטרדה של צרכנים בדבר פרסומת בניגוד לרצונם. החוק לא נועד לאפשר לאחרים שאינם מוטרדים, אלא ששים אלי קבלת דבר הדואר, להגיש תביעות על יסוד האמור בחוק. התנהגות התובע מעוררת תהיות באשר לתום ליבו. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים.

ת"א 38918-12-09 דנאל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר

(החלטה, מחוזי ת"א, השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, 4.1.2012): המבקשת עתרה לאכוף על המשיב, לפי פק' בזיון ביהמ"ש, לציית לצווים הזמניים שניתנו על-ידי ביהמ"ש. המבקשת פיתחה תוכנה לתפעול וניהול תיקי ני"ע ומוצרים פיננסיים (תוכנת דנאל). לטענתה, המשיב משווק תוכנה (תוכנת סנפיר) המהווה העתקה של תוכנת דנאל. המבקשת תבעה את המשיב וכן עתרה לקבלת צו מניעה זמני. בעקבות חוו"ד של מומחה שהשווה בין שתי התוכנות, נעתר ביהמ"ש לבקשה למתן צו מניעה זמני. בבקשתה זו, טענה המבקשת כי המשיב ממשיך לשווק את תוכנת סנפיר, או גרסה מעט שונה שלה, תוך הפרת צו המניעה. מנגד, טען המשיב כי פיתח תוכנה עצמאית, מקורית וחדשה (תוכנת פינאנסר). בית המשפט הורה למומחה, עו"ד גד אופנהיימר, להשוות בין תוכנת דנאל, תוכנת סנפיר ותוכנת פינאנסר. נפסק - הליכים לפי פק' ביזיון ביהמ"ש הם בעלי אופי פלילי, שרמת ההוכחה הנדרשת בהם גבוהה מזו הנדרשת בהליך אזרחי. שלושה משתנים נבחנו על-ידי המומחה: ממשק המשתמש, בסיס הנתונים וקוד המקור. מחוות הדעת עולה כי בכל הנוגע לתוכנת פינאנסר החדשה, נותר דמיון בפרמטר אחד והוא ממשק המשתמש. ממשק זה, יחד עם המסכים הוויזואליים, הטקסטים, התפריטים והאלמנטים הגראפיים, מהווה חלק ממרכיב התוכנה המכונה "המראה והתחושה" (look and feel). מאחר ותוכנות הן לא רק יצירות, אלא גם כלי עבודה לביצוע משימות על-ידי בני אדם באמצעות מחשב, בתי המשפט אינם נוטים להגן באותה מידה על רכיב "המראה והתחושה".

הדברים מקבלים משנה תוקף שמדובר בתוכנות הפעלה ותוכנות יישומיות, כבענייננו, שאז הדמיון יכול לנבוע מדרישות המשתמשים ומן הצורך של התוכנות למלא פונקציות דומות. הרציונל בצמצום ההגנה במקרים אלו, הוא כי הגנה רחבה מדי עלולה להביא לכך שמשתמשים בתוכנה יישומית כלשהי "יינעלו" על התוכנה ללא כל אפשרות לעבור לתוכנה מתחרה. מצב זה מנוגד לעקרונות התחרות החופשית ויש בו משום תמריץ שלילי ליצירה. בענייננו מדובר בתוכנה יישומית לתפעול וניהול תיקי ני"ע ואף המומחה ציין כי בחלק מהאלמנטים אין למתכנן המערכת מידה בלתי מוגבלת של חופש. יש לזכור כי תוכנת דנאל הייתה מאז פיתוחה המערכת הנפוצה בשוק. לפיכך, מובן כי המשיב ביקש לפתח תוכנה חליפית לתוכנת דנאל, אשר "המראה והתחושה" שלה קרובה ככל האפשר לזו של תוכנת דנאל. בהליך העיקרי יידרש ביהמ"ש לשאלה עד כמה מותר, כשלא הועתק קוד המקור, לעשות שימוש בממשקים ובמסכים של תוכנה קיימת, לצורך חדירה לשוק. בבקשה לביזיון ביהמ"ש יש להראות באופן חד משמעי כי צו ביהמ"ש לא בוצע. במקרה זה מתעוררת שאלה דומה לזו המתעוררת בתיק העיקרי, שאין מקומה בבקשה מסוג זה. הבקשה נדחתה.

ק"פ 1620-02-10 עופר מנירב, רו"ח נ' צפריר הולצבלט, רו"ח

(החלטה, שלום ת"א, השופט שמאי בקר, 16.1.2012): הקובל התמודד בבחירות שנערכו בשנת 2009 לנשיאות לשכת רוה"ח. כתבה שהתפרסמה ב"גלובס" הציתה מלחמת תגוביות (טוקבקים) בין מחנות המתמודדים. הקובל, שנפגע מחלק מהתגוביות שנכתבו אודותיו פנה לבתי משפט אזרחיים, שם ביקש וקיבל צווים להרמת מסך האנונימיות מעל משתמש שכינה עצמו "דורון". התברר כי המפרסם האלמוני הוא הנאשם בהליך זה, הנמנה על המחנה היריב לקובל. הקובל הגיש נגד הנאשם קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע. הנאשם הגיש בקשה לגילוי חומר חקירה לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הצדדים חלוקים אם ניתן להגיש בקשה כאמור במסגרת קובלנה פלילית. נפסק - אם לנאשם רגיל, שהמדינה החליטה להעמידו לדין, יש זכות לעיין בחומר החקירה, קל וחומר שלנאשם שאדם פרטי, בשר ודם, בעל גחמות ומאווים כמוסים (לצד אינטרסים לגיטימיים), החליט להעמידו לדין פלילי, קיימת אותה הזכות. במקום בו קיימת זכות מהותית, ברי כי קיימת הזכות לתבוע את מימושה, על דרך הגשת בקשה לפי ס' 74 לחסד"פ.

הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית במסגרת קובלנה פלילית? הנאשם מבקש לקבל לידיו חומר ביחס לתגוביות אחרות לכתבה, וביחס לזהות כותביהן, על-מנת לבסס טענת אכיפה בררנית כלפיו. היכול מי שנחשפה זהותו וערוות תגוביתו לבקש ביטול כתב האישום מפאת שגם מגיבים אחרים הוציאו לכאורה לשון הרע על הקובל, ולא הועמדו לדין? התשובה שלילית. יכול גם יכול מי שסבור כי הוצא נגדו לשון הרע לברור את המוץ מן התבן, ולומר - כי תגובה פלונית פגעה בציפור נפשו ובשמו הטוב, אך תגובה אלמונית - לאו. אף יכול הקובל לבחור אילו מן התגוביות היא ה"משובחת" ביותר, זו המשמיצה אותו ביותר, ולבחור להעמיד לדין אותה ואת כותבה. אין זה ריאלי לדרוש מפלוני להסביר אילו תגוביות כן פגעו בו ואילו לא. אין להטיל על אדם פרטי לתבוע בפלילי את כל משמיציו, רק על-מנת שלא ירד לטמיון נסיונו לבוא חשבון ולטהר את שמו מול משמיץ פלוני.

ת"פ 11250-07-10 מדינת ישראל נ' שאולוב

(גזר-דין, שלום ת"א, השופטת לימור מרגולין-יחידי, 25.1.2012): הנאשם הורשע, לפי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת, פגיעה בפרטיות וניסיון לפגיעה כאמור, חדירה לחומר מחשב שלא כדין, שיבוש או הפרעה לחומר מחשב, מידע כוזב או פלט כוזב, איומים וזיוף בכוונה לקבל דבר. עניין האישומים בפעולות שביצע הנאשם באמצעות תוכנת "סוס טרויאני", המוחדרת למחשב הקרבן במסווה של תוכנה תמימה ומאפשרת לבצע פעולות שונות באותו מחשב ללא ידיעת או הסכמת המשתמש. הנאשם, באמצעות התוכנה, גרם לשיגור חומרים ממחשבים נגועים, לכתובת דוא"ל השייכת לו. העבירות בוצעו כלפי 19 קורבנות. בנוסף, חדר הנאשם לכתובת דוא"ל של צד שלישי ופרץ באמצעותה לחשבונו בפייסבוק. הנאשם פרסם בפייסבוק הודעה פומבית, לפיה אם הצד השלישי מעוניין לקבל בחזרה את הגישה לחשבונו, עליו לשלם לנאשם 500 ש"ח. הנאשם אף זייף רישיונות נהיגה במטרה להירשם לאתרי הימורים בזהות בדויה, בכדי להונות את האתר. נפסק -

העבירות בהן הורשע הנאשם הן חמורות ביותר. הנאשם ניצל את כישוריו בתחומי המחשב לצורך ביצוע עבירות, שכללו חדירה לתחומי פרט מובהקים, היחשפות למידע אישי ופגיעה בפרטיות הקורבנות (20 במספר). הקלות בביצוע עבירות מחשב על-ידי מי שניחנו בכישורים בתחום זה מן העבר האחד, והקושי לחשוף את העבירות והעבריין מן הצד השני, מחייבים אמירה ברורה מצד ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין בעבירות מסוג זה. בנוסף לפעילות העבריינית בתחום המחשב, ביצע הנאשם עבירות איומים וזיוף בכוונה לקבל דבר. אולם, בתיק זה חל כשל ראייתי חריג ויוצא דופן, אשר חייב התנהלות שונה מצד המעורבים. לאור אופי הכשל הראייתי, עמדת הצדדים בהסכמה אליה הגיעו במסגרת הסדר הטיעון, היא ראויה. על הנאשם נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 17,500 ש"ח.

תע 32722-06-11 ש.ק.כ ואח' נ' י.ק

(החלטה, משפחה ת"א, השופט יהורם שקד, 15.1.2012): עניין ההליך בשאלת תוקפה של צוואת המנוחה, סבתם של הצדדים להליך. המנוחה ערכה שתי צוואות וצוואתה המאוחרת היא העומדת לבירור. עוה"ד שערך את הצוואה המאוחרת העיד כי המנוחה סרה למשרדו ללא תיאום מוקדם, ללא ליווי של איש וביקשה לערוך צוואה חדשה. המבקשות טענו כי בלתי אפשרי שהמנוחה תגיע לבדה למשרדו של עוה"ד, בשל מצבה הפיזי באותה עת. לפיכך, ביקשו לאשש את טענתן באמצעות תוצאות איכון מכשירי הטלפונים הסלולריים של בני משפחת המנוחה, לרבות המשיב. נפסק - יש לקבל את הבקשה. מהפן הפרוצדורלי, המשיב לא תמך את תגובתו בתצהיר, לכן אין בפני ביהמ"ש כל טענה עובדתית מצידו בהקשר לבקשה. טענת המשיב בדבר פגיעה בפרטיותו לא תוכל להישמע ללא תצהיר מטעמו. מהפן המהותי, הסוגיה כאן היא בירור רצונה החופשי של המצווה והאם נסיבות עריכת הצוואה המאוחרת עולות בקנה אחד עם רצונה החופשי. ניתן צו המורה לכל חברת סלולר למסור לביהמ"ש מידע בדבר מספר הטלפון של המשיב ביום עריכת הצוואה המאוחרת. ניתן צו לכל חברת סלולר להודיע לביהמ"ש, בהתאם לאיכון מכשירו הסלולרי של המשיב, האם שהה המכשיר בטווח נקודת השידור והקליטה (אנטנה) הקרובה למשרדו של עוה"ד ביום עריכת הצוואה המאוחרת.

עפ"ג 24588-10-11 מדינת ישראל נ' נחום

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטים ברלינר, קרא וסוקולוב, 9.1.2012): ערעורים על גזר-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"פ 4735-07-10], במסגרתו נגזרו על המשיב 44 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למתלוננות. המשיב הורשע, לפי הודאתו, בכתב אישום הכולל 11 אישומים, בעבירות של מעשה מגונה בפומבי, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום בהסכמה, הטרדה מינית, נסיון להטרדה מינית ואיומים. במהלך השנים 2006-2010 שוחח המשיב עם קטינות (בנות 10-16) באתר הרשת החברתית "שוקס", המיועד לילדים ובני נוער, במטרה להטרידן מינית ולנסות לשדלן להיפגש עימו, לצורך סיפוק צרכיו המיניים. המשיב התחזה לקטין ואף הציג תמונות כוזבות בעמודו האישי באתר. בחלק מהמקרים נפגש המשיב עם המתלוננות וקיים איתן מגע מיני. המדינה ערערה על קולת העונש לטעמה ואילו המשיב על חומרתו. נפסק -

• העובדה כי מדובר באתר המיועד לילדים ולבני נוער היא נסיבה מחמירה. העבירות לא בוצעו באתרים של מבוגרים, שאליהם "התגלגלו" או גלשו ילדים במקרה, אלא באתר שמטבע ברייתו מיועד לבני נוער.
• לאחר שקילת טיעוני הצדדים, נקבע כי ערעור המדינה בדין יסודו. מכל זווית שהפרשה תיבחן, זועקת למרחוק חומרה, חומרה ושוב חומרה. שלא לדבר על הכיעור והשפלות שבמעשים לצד ההיבט המיני שבהם.
• 4 שנים ארוכות ביצע המשיב את העבירות. לא רק אורך התקופה, אלא מספר ההטרדות והפניות הוא משמעותי ביותר. כ- 4,000 פעמים. זהו מספר שכמעט אינו נתפס, אך זהו מספר ההודעות ששלח המשיב לקטינות שעשו שימוש באותו אתר שוקס. חומרות נוספות ניתן למצוא באישומים בהם איים הנאשם על קטינה בת 13 ובאישומים בהם מדובר במעשים מיניים של ממש.
• מקובל טיעון המדינה לעניין חשיבות ההרתעה מקום שמדובר בעבירות שמבוצעות באמצעות האינטרנט. העידן הנוכחי הוא עידן האינטרנט. העולם כולו השתנה בעקבותיו וההשפעה הגדולה ביותר היא על בני הנוער והילדים. לצד הקידמה, הברכה וההישגים שניתן להשיג באמצעות המחשב והאינטרנט, צפויה בו גם סכנה אמיתית ומוחשית שבאה לידי ביטוי בתיק זה. העבריין כמעט אינו נוטל על עצמו סיכון ודי לו במקלדת כדי לבצע את זממו. ערעור המדינה התקבל, על המשיב הוטלו חמש שנות מאסר במקום 44 חודשים.